בדיוק מישהו צעק אחריי ברחוב משהו על ביבי, שמיבי, ערוץ 14 וזה. הייתי מותש ומרוט מהיום הזה, וכאילו משהו בתוכי שקע אל תוך עצמו וגרם לי לצוף קצת מחוץ לעצמי ומחוץ לרגע, וכמו בסרטים האלה שמישהו צורח ונוהם, ואז הבמאי עושה סלואו-מושן לפה שלו וסלואו-מושן לקול שלו, והכול נהיה מוגדל ומועצם ואיטי, כך פתאום הוא נשמע לי רחוק, כאילו השמיע את קולו מכוכב לכת אחר, והד הצליל של קולו הגיע אליי בדיליי של עשר שנות אור. 

הבטתי באיש בריחוק, כמעט בניתוק, והוא נראה לי כמו גוש זעם, כמו ישות שהתכנסה לתכלית אחת בלבד: כעס. עיניו בערו משנאה, שריריו היו מכווצים וגופו דרוך, כאילו תכף אנחנו צפויים ללכת מכות או משהו באמצע הרחוב.