בשנת 1979 אירעה פריצת דרך ביחסיה המדיניים של מדינת ישראל עם שכנותיה – מדינת ישראל, בראשות מנחם בגין, חתמה על הסכם שלום עם מצרים, אחת מאויבותיה הגדולות, שבראשה עמד אנוואר סאדאת. מאז החתימה עליו, עמד ההסכם בין המדינות בטלטלות אזוריות ומקומיות, ביניהן "האביב הערבי", מהפכות בשלטון מצרים ומלחמות שונות באזור. מחקר של תנועת "הביטחוניסטים" סקר את המשפיעים על עתיד הסכם השלום בין המדינות.
למרות ההסכם ולמרות השת"פ בין המדינות במגוון תחומים, ביניהם צבאיים, כלכליים ומודיעיניים, השלום הינו "שלום קר", כך שתמיד עולות תהיות לעמידותו ושרידותו של ההסכם. בהמשך לכך, היחסים בין אזרחי המדינות הינם מוגבלים מאוד ומתוחמים, למעט היבטים ספציפיים (כמו תיירות ישראלית בסיני) ומרבית האזרחים במצרים אינם אוהבי ישראל ומביעים רגשות שליליים כלפיה. לדוגמא, לאחר טבח השביעי באוקטובר ותחילת מלחמת "חרבות ברזל" נערכו הפגנות לתמיכה בעזה והתקיימו מחאות נרחבות נגד הפעולה הצבאית הישראלית ברצועת עזה. נוסף על כך, אנשי תרבות, פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים הביעו תמיכה והיללו את מעשי חמאס.
